היתרונות של שוק המט”ח

שוק המט”ח הוא מהשווקים הפיננסיים הוותיקים ביותר בעולם, ובעל יתרונות מובהקים על פני נישות אחרות בשוק ההון. יחסי מחיר בין שני מטבעות, או בין הדולר לכסף ו/או לזהב, קיימים זה עידן ועידנים. אחרי מלחמת העולם השנייה נשברו משטרי שערי החליפין הקבוע, ובשנות ה 70-80, הונהגו שערי חליפין ניידים בין הדולר לבין שאר המטבעות והוסרו מגבלות רגולטוריות על תנועות הון לטווח קצר. המסחר במט”ח מתבצע ברציפות, במשך 5 ימים, 24 שעות ביממה ומחסומי הכניסה אליו מזעריים – מה שמאפשר לכל אחד לפעול בשוק הנזיל והגדול ביותר בעולם, בעל נפח פעילות של 3.2 טריליון דולר ביום. המסחר מתבצע בצמדי מטבעות ובשינויי מחיר יחסיים ביניהם, כשהמטבעות הראשיים, הם הדולר האמריקאי, היורו האירופאי, הפאונד הבריטי, היין היפני, הפרנק השוויצרי, הדולר הקנדי, הדולר האוסטרלי והדולר הניו-זילנדי. הדולר האמריקאי הוא הדומיננטי שבהם והוא מופיע בכ – 61% מסך העסקאות בשוק המט”ח, כאחד מצדדי העסקה. הצמד יורו/דולר מהווה 27% מסך העסקאות המבוצעות בשוק המט”ח. שוק המט”ח הוא נישה בתוך שוק ההון המוגדר כאפיק השקעה אגרסיבי וספקולטיבי במהותו. יחד עם זאת, ניתן בהחלט לסחור בו בצורה זהירה, אחראית, סולידית ומתונה. למעשה, אין בורסה המסדירה את המסחר בשוק המט”ח מכיוון שמדובר בסחורה לכל דבר, כך שהמסחר בשערי מטבעות מתבצע בעצם בזירת מסחר בין בנקאי. יחד עם זאת, יש רשויות ממשלתיות המפקחות על המסחר בשוק המט”ח. לכל צמד נקובים 2 מחירים: מחיר קנייה [bid] ומחיר מכירה [ask], והפער בין שני המחירים הללו הוא המרווח [spred]. זוהי גם העמלה היחידה שגובה חדר העסקאות ומקור הרוח העיקרי שלו. כלומר מדובר פה ביתרון ברור של עמלות הנמוכות ביותר הנהוגות בשוק ההון. המרווח בין שער המחיר היחסי של שני מטבעות נמדד בפיפסים. פיפס [pips], היחידה הקטנה ביותר בה מתנהל שוק המט”ח, המספר האחרון בשער החליפין של מטבע מסוים. הספרה הרביעית אחרי הנקודה העשרונית [לדוגמא: שער הדולר/שקל הנקוב כרגע הוא 3.8501]. העובדה שמדובר בשוק הגדול ביותר בעולם המתנהל במסחר רציף, 24/7, מאפשרת נזילות מרבית של הנכסים. בזכות הנזילות הגבוהה, מאפשר שוק המט”ח לקבוע הוראת עצירת הפסד [S.L] מובטח בשער נקוב שאותו קובע הסוחר. כלומר, לקוח יכול להגדיר בדיוק נמרץ את מידת הסיכון שהוא בוחר לקחת בעסקה. שער זה מחייב מבחינה משפטית את חדר המסחר למכור את אחזקותיו של המשקיע במטבע, או לחסל את החשיפה שלו למטבע מסוים. הוראה זו מספקת למשקיע מעין “רשת ביטחון” כנגד הפסדים בגין תנועה בשערי החליפין הנוגדת את הערכותיו. הבנקים הגדולים וחדרי המסחר הפרטיים מאפשרים גם מינוף [Margin and Leverage] גבוהה כנגד ביטחונות מצומצמים, עד פי 500 מסכום ההפקדה. כך למשל סוחר המפקיד 1.000$ בידי הברוקר, מתאפשר לו לסחור בעסקאות בגובה של 100.000$ ויותר. זהו גם יתרון וגם חסרון. מחד מדובר בכלי רב עוצמה האמפר ללקוח לסחור בסכום גדול בהרבה מהסכום המקורי העומד לרשותו, ולהרוויח כתוצאה מהמינוף, במכפילי רווח גבוהים ביותר. מאידך, שימוש במינוף גבוה יכול לשחוק את התיק ואת גודל הקרן, במקרה שהעסקה “הלכה נגד” הלקוח. כמו כן, בזכות גודלו ועצמתו הנזילה של שוק המט”ח, פועל נגזר מכך הוא שמדובר בשוק משוכלל ואמין, המנטרל ניסיונות למניפולציה של גורמי מסחר שונים. כמו כן, מדובר בשוק המושפע מנתונים מאקרו כלכליים, מועטים יחסית, שניתן להתכונן לקראתם מראש [הודעות רשמיות של כלכלות הממשלות]. ויתרון אחרון, המסחר בצמדים הראשיים הוא יציב יחסית והתנודתיות בו נמוכה יחסית לשאר המוצרים בשוק ההון [ממוצע תנודתיות יומי במיצוע רב שנתי בצמד יורו/דולר הוא 80 פיפס ביום!!].